חינוך הנו מעשה בעד האדם ככזה, עליו לטפח את החוסן, המסוגלות והשלומות של הילדים כתכלית.
הסיבה לכך שזו גם המטרה המידית שלנו שוחרי הסביבה, נעוצה בהבנה כי היכולת שלנו לעשות טוב תלויה במידה רבה במידה שטוב לנו.
הפתולוגיה התרבותית המאפיינת את תרבות "השפע", שפרטיה אינם מוצאים מנוחה ואינם יודעים שובע, היא בבחינת קריאה למערך החינוך לשוב ולבחון את מקורות העוני וחוסר המסופקות האנושיים, בניסיון לאתר אותם ולתת להם מענה הולם.
מנפרד מקס ניף,כלכלן צ'יליאני מציע הסתכלות מעניינת וחדשה על צורכי האדם ועל מקומם, בדרך לחברה מקיימת.
המשימה שלנו, לדבריו, ואל מול תופעת הרעב התרבותי, היא לעזור לאנשים לאתר את סוגי השפע האמתי הקיים בחייהם, כמו גם את מקורות העוני והחסרים שיש למלאם, ואל מולם לזהות, להגדיר ולהעצים את מה שהוא מכנה מספקים אמתיים (סינרגטיים- כאלה הממלאים מחד ומרוקנים מאידך), תוך הקנייה של כלים ויכולות לפתח ולקדם את אותם המספקים.
חינוך במובן זה הוא מעין מסע חזוני המזמין את הבאים בשעריו לדמיין ולבטא את החזון שלהם באשר לחיים הטובים והראויים, לנסח את המרכיבים הבסיסיים של איכות חיים ולפעול למען הטיפוח של אותם המרכיבים בחייהם.
כמצפן ערכי עלינו לשוב ולשאול את עצמנו האם אמירה, פעולה, תכנית או נורמה שאנו מקדמים במוסדות החינוך וביחסים שלנו עם התלמידים/ המורים/ ההורים משקפים את אותה מטרת העל?
