קיימות, בהקשרה הסביבתי, עוסקת ביחסי אדם סביבה. היא איננה מכוונת להבניה או ביסוס של ידע מדעי לכשעצמו, אלא להבנה שלו ביחס לממשק עם האדם.

שאלות על מחזור המים בטבע, טרום הכניסה הדרמטית של האדם לסיפור, הם פחות מעניינה. לעומתן, בחינה של האופן שבו מחזור המים בטבע מושפע מהפעילות האנושית, תוך התייחסות להיבטים של צריכת יתר או זיהום, נותנים מענה לאותו ממשק והופכים, על דרך, את הלימוד לרלוונטי.

יחסי אדם סביבה הם רק סוג אחד של יחסים שהקיימות מתייחסת אליהם. למעשה הקיימות במהותה עוסקת בחיבורים שבין "כל הדברים", שואלת שאלות לגבי מה שנמצא על התפר או בשוליים, מתעניינת באופי המפגש. במקום לבקש לדייק בשאלות תחומיות, היא דנה ביחסים המתקיימים בין התחומים; מה קורה כשחברה פוגשת כלכלה? והאם שתי אלו שוחחו לאחרונה עם הסביבה כדי לבדוק איך היא מרגישה לגבי מה שסגרו ביניהן?

בקיצור, קיימות אינה דבר מה אלא האופן שבו הדברים כולם משוחחים זה עם, ועל כן אפשר לומר שחינוך לקיימות, במהותו העמוקה, הוא חינוך מבוסס יחסים – יחסי אדם סביבה, יחסי אדם לאדם, יחסי האדם לעצמו.

ביחסים, כמו ביחסים, אהבה דיאלוג ואמון הם הבסיסים עליהם מושתת הכל. בפיתוח ל.חם נבקש לראות שוב ושוב כיצד כל אלו באים לידי ביטוי במערכות ובמנגנונים המרכיבים את התרבות במוסד החינוך/ הארגון.